אימתי ייפסל דירקטור (בחברה ציבורית) מכהונה בעקבות הרשעה?

מאת: עו"ד אופיר סטרשנוב ועו"ד דב גלעד כהן

* תקציר למאמר מלא ומקיף שפורסם מאת המחברים בכתב העת 'תאגידים', כרך ו', מס' 2, מאי 2009 (הוצאת רונן):

מרבית הוראותיו של חוק החברות, התשנ"ט-1999 הינן דיספוזיטיביות, ומקנות לבעלי השליטה בחברה חופש פעולה לעצב את דמותה, אופיה ומטרותיה, לקבוע את אופן קבלת ההחלטות בה, לחלק סמכויות בין האורגנים השונים המקיימים את פעילותה השוטפת, ולמנות נושאי משרה שונים לטובת ניהולה. עקרון היסוד עליו מושתת חוק החברות הוא עקרון חופש ההתאגדות, ממנו נגזרים חופש הפעולה והדמוקרטיה, ולצידם של אלה איזונים הכרחיים בדמות התובענה הנגזרת, הסעד למניעת קיפוח, חובות הנאמנות והזהירות של נושאי משרה כלפי החברה, וחובות הגינות של בעלי שליטה.

במסגרת זאת מוטלות מגבלות על נושאי משרה. מאמר זה יעסוק במגבלה אחת מתוכן והיא המגבלה על כהונתו של דירקטור עקב הרשעתו בפלילים. במסגרת המאמר נסקור את הדין הקיים באשר לפסלותו של דירקטור מכהונה עקב הרשעה בפלילים, נשווה את המצב המשפטי השורר בישראל אל מול זה השורר במדינות המשפט האנגלו-אמריקאי, נבחן את שיקול הדעת שהחוק מקנה לבתי המשפט ואת קיומה או העדרה של ודאות משפטית. עוד נעסוק בקווים המנחים את בתי המשפט בבואם להטיל מגבלה על כהונת דירקטור שהורשע, ואף נציע מודל ראוי להפעלתה של הסנקציה בדין הישראלי.

סעיף 226(א) לחוק, וביתר שאת – סעיף 226(א)(3), הינו חריג בנוף חיי המסחר ודיני התאגידים. מלבד העובדה שבכוחו לתקוע טריז בגלגלי עיקרון חופש הפעולה והדמוקרטיה בחברה, הוא אף קורא תיגר על העיקרון החוקתי של חופש העיסוק. על פניו, תכליתו הבסיסית של הסעיף היא להגן על בעלי המניות מן הציבור בחברה, הנעדרים, דרך כלל, מכנה משותף ברור או אחזקות משמעותיות, בכך שהוא מונע כשל במקום שבו לחברה, למנהליה או לבעלי השליטה בה אין אינטרס ישיר לסיים את כהונתו של דירקטור שהורשע בעבירה,ובנוסף לכך – לא קמה עילה אחרת מכוח חוק החברות המאפשרת זאת, או שמימוש הליכים משפטיים בהתקיים עילה חוקית כלפי הדירקטור, אינו כדאי מבחינה כלכלית. תכלית נוספת הניצבת בבסיס החוק הינה הבטחת אמון הציבור בכללי המסחר התקין המתקיים בשוק ההון. המחוקק כיוון בהוראה זו להגן על ציבור מחזיקי המניות בחברות ציבוריות, לרבות מחזיקי מניות בכוח, קרי, ציבור המשקיעים כולו, אשר מפאת טיבה של החברה הציבורית, אינם יכולים לפקח על אופן ניהול החברה, ועל כן מצפים כי הדירקטוריון יעשה זאת עבורם.

בהעדר קווים מנחים ברורים להפעלת הסמכות הקבועה בסעיף 226(א)(3), או סדרי הדין הקשורים בהפעלתה, גם אדם העומד ברגעים אלה לדין בגין ביצוע עבירה פלילית כלשהי, עלול לגלות שבנוסף להרשעה, יקבע בית המשפט כי אינו ראוי לכהן כדירקטור בחברה ציבורית. יתרה מכך, קביעה שכזו עשויה להתברר כבעייתית עבור החברה עצמה, מאחר שייתכן שמדובר במנהל מוכשר אשר יש בכוחו לתרום להשאת רווחיה בצורה משמעותית.

כסיכום ביניים ייאמר, כי סעיף 226(א) לחוק בכלל והוראותיו הלאקוניות של סעיף 226(א)(3) בפרט, מעוררים קשיים לא מבוטלים, מהותיים ודיוניים, ביישום הוראותיהם, ובין היתר:

1. הקושי הנעוץ בפסילה "אוטומטית", נטולת שיקול דעת, של אדם מכהונת דירקטור בחברה ציבורית בעקבות הרשעה בעבירת "צווארון לבן" המפורטת בסעיפים 226(א)(1) ו-226(א)(2) לחוק – הדרוש קשר כלשהו בין המעשה לבין תפקיד הדירקטור?
2. מה הן אמות המידה המהותיות ונטל ההוכחה הדרושים בבוא בית המשפט לפעול על פי הסמכות המוקנית לו לפסול אדם מכהונת דירקטור בחברה ציבורית על פי סעיף 226(א)(3) לחוק, בעקבות הרשעה "בעבירה אחרת"?
3. מי הוא בית המשפט המוסמך לדון בהליכים על פי סעיף 226(א) לחוק, ומה הם סדרי הדין הנוהגים בהליכים אלה?

במאמר זה ננסה להשיב לשאלות אלה. כמו כן, נציג מודלים שונים המבוססים על משפט משווה, שמטרתם להציע גבולות ברורים לפסילתם של דירקטורים מכוח סעיף 226 לחוק בכלל, וגבולות הפעלת הסמכות המוקנית לבית המשפט בסעיף 226(א)(3) בפרט. יודגש, כי מאמר זה ייוחד, רובו ככולו, לרציונאלים העומדים בבסיס פסילת דירקטורים בחברה ציבורית מכהונתם, בעקבות הרשעה בעבירה פלילית הנכנסת לדלת-אמותיו של סעיף 226 לחוק, אך לאו דווקא מנויה בו במפורש.