איסור פרסום במקרה של נזק לחשוד

מאת: עו"ד מתן עמוס

פומביות הדיון

העיקרון הבסיסי במשפט הישראלי הוא "פומביות הדיון". משמעותו של עקרון זה היא, בפשטות, כי למעט חריגים – הדיונים המשפטיים השונים פתוחים לציבור, וניתן לפרסם את פרטיהם של הדיונים השונים המתנהלים בהם, ובכלל כך את זהות הצדדים.

וכך נקבע בעניין זה בחוק יסוד: השפיטה:

פומביות הדיון

3. בית משפט ידון בפומבי, זולת אם נקבע אחרת בחוק או אם בית המשפט הורה אחרת לפי חוק.

הוראות ספציפיות בעניין זה נקבעו בפרק ו' לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], תשמ"ד-1984, (להלן – חוק בתי המשפט) שכותרתו "פומביות הדיון":

פומביות הדיון

68. (א)  בית משפט ידון בפומבי.

(ב) בית משפט רשאי לדון בענין מסויים, כולו או מקצתו, בדלתיים סגורות, אם ראה צורך בכך באחת מאלה:  […]

איסור פרסומים

70. (א)  לא יפרסם אדם דבר על דיון שהתנהל בבית משפט בדלתיים סגורות אלא ברשות בית המשפט.

איסור פרסום ראשוני

כאשר מדובר במשפט פלילי, קיים חריג לכלל עקרון פומביות הדיון הקובע כי שמו ופרטיו של חשוד אינם מפורסמים מיד עם תחילת החקירה נגדו, וכי טרם הפרסום ניתנת לו הזדמנות לבקש מבית המשפט לחסות את פרטיו.

וכך נקבע בחוק בתי המשפט:

70. (ד1)(1) לא יפרסם אדם שמו של חשוד שטרם הוגש נגדו כתב אישום, עד תום 48 שעות מהמועד שבו התייצב החשוד לחקירה או שהיה עליו להתייצב לחקירה, או עד סיומו של הדיון הראשון שהתקיים לפני שופט בעניינו, לפי המוקדם מביניהם; לעניין זה לא יובאו שבתות ומועדים במניין השעות;

לאור הוראות סעיף זה, לא ניתן לפרסם את שמו של חשוד עם תחילת החקירה נגדו, ובאפשרותו להביע את עמדתו לעניין פרסום שמו ופרטיו בפני בית המשפט, או, במידה שלא נערך דיון בעניינו, להגיש בקשה לאיסור פרסום שמו ופרטיו במהלך 48 השעות שלאחר זימונו לחקירה.

על תכליתו של הסעיף ניתן ללמוד מדברי ההסבר ל"הצעת חוק בתי המשפט (תיקון מס' 60)(איסור פרסום), התש"ע-2010":

"לעתים מתפרסם שמו של חשוד, בין אם בעיתונות או באמצעי תקשורת אלקטרוניים, ובפרט באינטרנט, בטרם הספיק לבקש איסור פרסום שמו. מצב זה מרוקן מתוכן, במקרים רבים, את האפשרות לבקש איסור פרסום, ועלול לגרום לנזק בלתי הפיך לחשוד. הנזק עשוי להיות חמור במיוחד כשמתברר לאחר חקירה ראשונית, כפי שקורה במקרים רבים, כי החשד כנגד אותו אדם היה מוטעה. עצם הפרסום במקרים אלה עלול לגרום לו נזק רב שהיה נמנע לו היה עולה בידו לדחות או למנוע את הפרסום מבעוד מועד.

    […]

כדי לצמצם מצבים מהסוג האמור, ולאפשר לחשוד למצות את זכותו לפנות לבית המשפט ולבקש איסור פרסום שמו, מוצע לקבוע שככלל ייאסר פרסום שמו של חשוד שטרם הוגש נגדו כתב אישום במשך 48 שעות מהמועד שבו הודע לו על דבר קיום חקירה נגדו, או עד שיתקיים דיון בעניינו, לפי המוקדם, כך שיהיה סיפק בידו, ככל שיהיה מעוניין בכך, לפנות לבית המשפט ולבקש איסור פרסום שמו. מוצע לקבוע חריגים לכלל במקרים המתאימים."

ואכן, לצד כלל זה, המעניק לחשוד הגנה ראשונית נגד פרסום שמו פרטיו, נקבעו מספר חריגים. כך למשל, החשוד יכול לוותר מיוזמתו על איסור הפרסום, בהסכמתו שניתנה בכתב. בנוסף, לרשות החוקרת מסורה סמכות עצמאית לפרסם את שמו של החשוד, כאשר היא סבורה כי קיים עניין ציבורי משמעותי בפרסום שמו בהקדם, ומבלי לפנות לבית המשפט:

70. (ד1)(2)   על אף הוראות פסקה (1), לא יחול איסור פרסום שמו של חשוד בכל אחד מהמקרים המפורטים להלן:

(א)   […]

(ב) רשות חוקרת פרסמה או ביקשה לפרסם את שם החשוד, לאחר שקצין בדרגת ניצב משנה ומעלה מאגף חקירות ומודיעין במשטרת ישראל, או עובד ציבור האחראי על תחום חקירות ומודיעין ברשות חוקרת אחרת, לפי העניין, אישר כי בנסיבות העניין, מטעמים מיוחדים שנרשמו, התקיימו שני אלה:

(1) הפרסום נדרש לצורך איתור חשוד או עד, תפיסת עבריין נמלט, אזהרת הציבור מפני אדם העלול לסכנו או לצורך חיוני אחר;

(2) עיכוב הפרסום שייגרם מהצורך בקבלת אישור בית המשפט לפי פסקת משנה (א), עלול לסכל את מטרת הפרסום האמורה בפסקת משנה (1);

(ג)  החשוד ביקש לפרסם את שמו או הסכים לפרסום שמו, ובלבד שהבקשה או ההסכמה ניתנו בידי החשוד עצמו או על ידי בא כוחו, בכתב.

איסור פרסום בהחלטת בית משפט

בנוסף לאיסור הפרסום הראשוני, "האוטומטי", לבית המשפט מסורה סמכות להורות על איסור פרסום פרטי החשוד במגוון רחב של נסיבות. כך למשל, בית המשפט יכול להורות על איסור פרסום לצורך הגנה על בטחונו או פרטיותו של החשוד:

70. (ד) בית משפט רשאי לאסור כל פרסום בקשר לדיוני בית המשפט, במידה שהוא רואה צורך בכך לשם הגנה על בטחונו של בעל דין, עד או אדם אחר ששמו הוזכר בדיון או לשם מניעת פגיעה חמורה בפרטיות של אחד מהם, לשם מניעת פגיעה בפרטיות של אדם בשל חשיפת מידע רפואי עליו או לשם מניעת פגיעה בפרטיותו של אדם עם מוגבלות שכלית או של אדם עם מוגבלות נפשית, כהגדרתם בחוק הליכי חקירה והעדה של אנשים עם מוגבלות, של אחד מהם.

דוגמא נוספת היא סמכותו של בית המשפט להטיל איסור פרסום על פרטיו של חשוד כאשר הדבר דרוש לצרכי חקירה:

70. (ה) בית משפט רשאי לאסור פרסום שמו של חשוד שטרם הוגש נגדו כתב אישום, או פרט אחר מפרטי החקירה, אם הדבר עלול לפגוע בחקירה שעל פי דין; אסר בית המשפט כאמור, יפקע האיסור עם הגשת כתב האישום נגד החשוד, אלא אם כן קבע בית המשפט אחרת.

איסור פרסום נוכח הנזק שייגרם לחשוד

נסיבה מרכזית נוספת, אשר בה נעסוק להלן, נוגעת לנזק אשר ייגרם לחשוד נוכח פרסום פרטיו בהקשר לפרשה הנחקרת. סעיף 70(ה1) מעניק לבית המשפט סמכות לאסור פרסום פרטי חשוד, או כל פרט אחר מפרטי החקירה, כאשר הפרסום עלול לגרום לחשוד נזק כבד הגובר על העניין הציבורי שבפרסום, וזאת עד לשלב של הגשת כתב אישום, והפיכת החשוד ל"נאשם":

 70. (ה1)(1) בית משפט רשאי לאסור פרסום שמו של חשוד שטרם הוגש נגדו כתב אישום או פרט אחר מפרטי החקירה, אם ראה כי הדבר עלול לגרום לחשוד נזק חמור ובית המשפט סבר כי יש להעדיף את מניעת הנזק על פני הענין הציבורי שבפרסום; הורה בית המשפט על איסור פרסום שמו של חשוד שטרם הוגש נגדו כתב אישום, יפקע האיסור עם הגשת כתב האישום נגד החשוד, אלא אם כן קבע בית המשפט אחרת;

בית המשפט העליון עמד על תכליתו של סעיף זה בע"פ 8225/12 פלונית נ' פלוני (24.02.13) (להלן – עניין פלונית):

"סעיף זה מקנה לבית המשפט שיקול דעת למנוע זיהוי של אדם החשוד בפלילים בנסיבות שבהן אינטרס ההגנה על שמו הטוב גובר על חופש הביטוי ואינטרס הציבור לדעת. בית המשפט יאסור את הפרסום בהתקיים שני תנאים מצטברים: התנאי הראשון דורש מהחשוד להראות שעלול להיגרם לו "נזק חמור" כתוצאה מן הפרסום […]

התנאי השני הוא שראוי להעדיף את מניעת הנזק החמור על פני העניין הציבורי שבפרסום […]

להשקפתי, שני התנאים המנויים בסעיף 70(ה1)(1) קשורים זה ובזה ומקיימים ביניהם יחסי גומלין: ככל שהעניין הציבורי שבפרסום רב יותר, כך יידרש המבקש-החשוד להוכיח כי הנזק החמור שעלול להיגרם לו – הן מבחינת ההסתברות להתרחשותו הן מבחינת מידתו – הוא רב יותר; וככל שהוכח כי ההסתברות לקרותו של "נזק חמור" ומידתו של נזק זה גבוהים יותר, כך יידרש עניין ציבורי רב יותר כדי שלא לאסור את הפרסום."

נזק חמור

לעניין הביטוי "נזק חמור", בעניין פלונית קבע בית המשפט העליון כי יש להתחשב, בין היתר, בנסיבותיו האישיות של החשוד, אופי עיסוקו, האם מדובר באיש ציבור – שאז הנזק שייגרם לו כתוצאה מן הפרסום הוא רב יותר, האם יש לחשוד ילדים קטנים שיכולים להינזק מן הפרסום, האם יש לחשוד עבר פלילי, מהו סוג העבירות המיוחסות לו, ועוד.

החלטה מרכזית נוספת בעניין זה ניתנה במסגרת בש"פ 5759/04‏ תורג'מן נ' מדינת ישראל, פ"ד נח(6) (להלן – פס"ד תורג'מן):

"הבה נדבר בשיקולים המדברים בזכותו של חשוד לאי^–פרסום שמו. עיקר הוא כמובן בשמו הטוב ובכבודו של אדם, שם וכבוד היקרים לו לאדם גם אם חשוד הוא בביצועה של עבירה פלילית. וכפי שלימדנו השופט ברק בע"א 214/89 אבנרי נ' שפירא [8], בעמ' 856: "כבוד האדם ושמו הטוב חשובים לעתים לאדם כחיים עצמם, הם יקרים לו לרוב יותר מכל נכס אחר. בתודעתנו החברתית תופס שמו הטוב של אדם מקום מרכזי" […] לקורא עיתון, לשומע רדיו ולצופה בטלוויזיה, פרסום על חשדות שהועלו נגד פלוני עשוי להיות פרט של רכילות או אירוע שולי. לפלוני יכול הפרסום שיהא מרכז חייו. עלול הוא לפגוע פגיעה אנושה בשמו הטוב, בכבודו, בפרנסתו, במשפחתו. ראו משל הגמביט בדנ"א 7325/95 ידיעות אחרונות בע"מ נ' קראוס [9], בעמ' 60-59.

אכן, דימוי שלילי כי ידבק באדם עלול הוא הדימוי ללוות אותו כל ימי חייו, ולמצער שנים רבות. כך באשר לחברה סביבו וכך באשר לאדם בינו^–לבין^–עצמו. פרסום עלול להביא ל"שפיטה מוקדמת" בידי הציבור ועל דרך זו לגרוע מחזקת החפות החברתית. כל אלה, ועוד, מדברים – אף זועקים – לשמירה על שמו ועל כבודו של אדם, ומבקשים הם למנוע פרסום שמו של חשוד. על כל אלה נזכור כי מדברים אנו בשלב הראשוני של חקירה; כי לעתים אין בידי המשטרה אלא חומר דל של ראיות; כי במקרים רבים אין חשודים מועמדים לדין לסופה של חקירה. וכלשונו של י' קרניאל "פרסום שמות חשודים – חופש הביטוי מול שמו הטוב של אדם" [13], בעמ' 392: "במקרים רבים מתברר מאוחר יותר, ולעתים מאוחר מדי, כי לחשדות לא היה יסוד וכי לא היה מקום להטיל דופי באותו אדם". […]

פשוט הוא כי "נזק חמור" אין הוא נזק גרדא. שומה עליו על חשוד להצביע על חומרת הנזק שהפרסום יביא בעקביו בין מפאת תוכן הפרסום שיילווה לפרסום שם החשוד ובין משום שבנסיבות העניין תהא נודעת לאותו פרסום חומרה מיוחדת. כך למשל פרסום שמו של חשוד המתגורר ביישוב קטן. הוכחת היותו של הנזק "נזק חמור" חייבת שתבוא כמובן קודם מאבק האינטרסים זה^–בזה. אשר לשיקולים לגופם, למותר לומר כי אין הם מהווים רשימה סגורה, וכי כל מקרה ייבחן לנסיבותיו.

שיקול ראש וראשון לקיומו של נזק חמור ייסוב את נסיבותיו האישיות והמשפחתיות המיוחדות של החשוד. מסגרת זו מסגרת רחבה היא, ויבואו בה אישיותו של החשוד, מצבו המשפחתי, מקום עבודתו ועוד. בהתפרסם שמו של חשוד ייגרם לו על הרוב נזק אישי, משפחתי ומקצועי, ואולם נאמנים לדבר^–החוק לא נביא במניין שיקולינו אלא נזק שניתן להגדירו נזק "חמור". כך למשל אפשר שהכף תיטה אל^–עבר אי^–פרסום מקום שהחשוד סובל מבעיות נפשיות קשות ביותר. ראו והשוו בש"פ 5153/04 פלוני נ' ידיעות אחרונות בע"מ [10]. שיקול שלעניין הוא אם עבודתו של החשוד כרוכה במגע עם אנשים, שאם כן, עלול הפרסום לגרום לו נזק חמור. שיקול נוסף ייסוב את משפחתו של החשוד, למשל אם יש לו ילדים קטנים שהפרסום עלול לגרום להם נזק חמור בנסיבות העניין. שיקול נוסף הוא עברו של החשוד, שאם גורר הוא אחרי גוו עבר פלילי מכביד, יקשה עליו להצביע על נזק חמור שפרסום שמו יביא עליו. שיקול נוסף הוא סוג העבירה וחומרתה, וכבשיקולים אחרים יש בו בשיקול זה אף^–הוא פנים לכאן ולכאן. כן יכול שיהיה משקל לראיות שנאספו אל תיק המשטרה. אם משקלן קל כנוצה, תיטה הכף אל^–עבר אי^–פרסום, שכן אפשר שלא יוגש כלל כתב^–אישום בעוד שהנזק שייגרם מן הפרסום יהא כבד^–מנשוא, ולהפך – במקרה שהראיות בו מבוססות וכבדות משקל הן."

האינטרס הציבורי

כפי שפורט לעיל, בשלב השני של המבחן שומה על בית המשפט לבחון האם יש להעדיף את מניעת הנזק החמור אשר ייגרם לחשוד על פני האינטרס הציבורי הקיים בפרסום. השיקולים המרכזיים לעניין זה נקבעו בפס"ד תורג'מן שאוזכר לעיל. להלן נתייחס בקצרה לחלקן.

א. השלב בו מצוי ההליך הפלילי

בית המשפט העליון קבע כי יש חשיבות רבה לשלב שבו מצוי ההליך. משמע, אין דומה שאלת פרסום שמו של חשוד בשלב פתיחת החקירה, עוד בטרם נאספו ראיות של ממש, לשאלת פרסום פרטיו של חשוד כאשר התיק מצוי כפסע מכתב אישום.

וכך נכתב בעניין תורג'מן:

 "חשוב גם לברר מה משקלן של ראיות לכאורה אשר נאספו אל תיק המשטרה. ככל שהראיות מוצקות ומבוססות הן יותר – קרא: קרב והולך מועד הגשתו של כתב-אישום – כן גדל האינטרס הציבורי הפרטיקולרי בפרסום פרשת זהותו של החשוד, ולהפך."

כן ראוי לציין את שנקבע על ידי בית המשפט העליון בבש"פ 2211/15 ‏פלוני נ' מדינת ישראל (להלן – עניין פלוני):

 "עוצמתו של האינטרס הציבורי שבפרסום שמו של בעל דין בפלילים גוברת ככל שמתקדם ההליך הפלילי; לשון אחר – האיזון בין האינטרסים השונים משתנה כתלות בשלב שבו מצוי ההליך. זאת, משום שבכל שלב של ההליך הפלילי נדרש רף גבוה יותר להוכחת המעשים המיוחסים לבעל הדין, ועל כן הצידוק לפגיעה בפרטיותו ובאינטרסים האחרים שלו גובר. כך, עוצמתו של האינטרס הציבורי שבפרסום שמו של חשוד אינה שקולה לעוצמת האינטרס הציבורי שבפרסום שמו של נאשם, וזו אינה שקולה לעוצמת האינטרס שבפרסום שמו של עבריין מורשע"

עוד בנושא זה ראו מ(ת"א) 13291/09 ‏משטרת ישראל נ' עופר אלמוג (24.07.09):

"נראה אפוא כי בית המשפט העליון יצר זיקה ברורה בין עוצמתן וטיבן של הראיות, לבין שאלת פרסום שמו של חשוד. […] מה אם כן התשתית הראייתית הנדרשת כאשר בוחנים שאלת פרסום שמו של חשוד?

לכאורה, כל עוד החקירה נמצאת בעיצומה, התבנית הראייתית המרכזית בה נעשה שימוש הינה תבנית החשד הסביר. עם זאת, סבורני כי במקרים רבים, וכאשר עסקינן בפרסום בעל השלכות חמורות, אין עוד מקום להסתפק בדרישת החשד הסביר ויש לדרוש תשתית ראייתית איכותית ומבוססת יותר. […]

מסקנה זו מתבקשת שכן לעיתים, פרסום שמו של חשוד, בהקשר לחשד מסוים, עלול להיות בעל משמעות חמורה יותר אף בהשוואה להחזקתו במעצר לצורכי חקירה למספר ימים. פעמים רבות, לפרסום השלכות דרמטיות על מצבו החברתי, משפחתי או תעסוקתי של החשוד. הפרסום עלול להוות אות קין אשר לא ניתן יהיה למחות, אף אם מספר ימים לאחר הפרסום יובילו ממצאי החקירה למסקנה כי לא נפל כל פסול במעשיו. לגישתי, יתכנו מקרים בהם לא יהא זה רצוי ומידתי כי אותו "חשד סביר" אשר יכול להסתכם במידע מודיעיני בלבד, ישמש תשתית לפרסום שמו של אדם כחשוד בביצוע עבירה חמורה, אף אם, לכאורה, יכול אותו מידע לשמש כתשתית מתאימה להארכת מעצרו לצורכי חקירה במספר ימים.

דרישה זו, לתשתית ראייתית בעוצמה גבוהה מזו הנדרשת לצורך הארכת מעצר לצורכי חקירה, נגזרת אף מאותו מימד של סופיות הנלווה לפרסום, וזאת בניגוד למימד הזמני המאפיין החזקת אדם במעצר לצורכי חקירה. בעידן האינטרנט לא ניתן לומר עוד כי הפרסום תקף ליום פרסומו, שכן, במקרים רבים, זוכה הוא לחיי נצח ברשת האינטרנט. יש להתייחס בכובד ראש להשלכות "הרשעה תקשורתית" בשלב בו חקירת המשטרה טרם הסתיימה, וראה לעניין זה דברי בית המשפט העליון בבש"פ 4537/08 פלוני נ' מדינת ישראל ואח', שם צוין, בין היתר: "במחוזותינו חזקת החפות הופכת לא אחת לקליפה ריקה, כי האדם מורשע בתקשורת", וכן מאמרו של עו"ד דב גלעד כהן, "הגנה על שמו הטוב של חשוד בהליכים שלפני הגשת כתב אישום: ניתוח הדילמה בראי הלכת תורג'מן והצעה להתמודדות עם הבעיה".

ב. אופי החשדות

שיקול רלוונטי נוסף עניינו בסוג החשדות המיוחסות לחשוד. בתי המשפט סירבו שוב ושוב להורות על איסור פרסום, תוך שימת דגש על האינטרס הציבורי, במקרים בהם חשיפת פרטיו של חשוד יכולה הייתה לסייע בהגנה על הציבור, בקידום החקירה, באיסוף ראיות, או בהגעה למתלוננים נוספים. כך למשל הדגיש בית המשפט העליון בפס"ד תורג'מן:

    "יש להבחין הבחן היטב בין פרסום שם שנועד להשביע רעבון של רכילות לבין פרסום שם שנועד להעמיד את הציבור על המשמר. כך למשל פרסום שמו של חשוד בביצוע עבירות מין עשוי להזהיר את הציבור להישמר לנפשו."

וכן, בעניין פלוני:

    "יש ליתן משקל מיוחד לפרסום שמם של נאשמים (ומורשעים) בעבירות מין, שכן הניסיון מלמד שפרסום כזה דרוש הן כדי להגן על הציבור והן משום שהוא עשוי לחשוף פרשות נוספות הקשורות בו."

גם  ברע"פ 7276/13 ‏ישראל פינטו נ' מדינת ישראל (12.11.13) הדגיש בית המשפט העליון את חשיבות אופיין של החשדות בעת בחינת משקלו של האינטרס הציבורי בפרסום:

    "המבקשים חשודים בביצוען של עבירות מרמה רחבות היקף כלפי גופים ציבוריים ומוסדות ציבור. נוכח אופיין של העבירות המיוחסות להם והיקפן – נראה כי יש ממש בטענת המשיבה, שלפיה פרסום שמותיהם של המבקשים עשוי להביא לחשיפתם של מעשים פליליים נוספים שבהם היו המבקשים מעורבים, ואינטרס זה הוא אחד מני רבים העומד ביסוד עקרון פומביות הדיון. במצב דברים זה קיים עניין ציבורי מיוחד בפרסום שמותיהם של המבקשים – הגובר על האינטרס של מניעת הפגיעה העלולה להיגרם למבקשים."

ג. זהות החשוד

נוסף על "מהות המעשים", ישנה חשיבות גם ל"מיהות העושה". משמעות הדברים היא כי יתכן שזהותו של החשוד תשפיע על האיזון בין הערכים המתנגשים, וזאת בין אם תכריע את הכף לטובת הגנה על החשוד מפני הנזק שייגרם לו, או לחלופין – לטובת פרסום זהותו בשל קיומו של עניין ציבורי מיוחד בכך. וכך צוין בפס"ד תורג'מן:

    "דוגמה נוספת עשויה להימצא בפרסום שמו של איש ציבור. כך למשל איש ציבור שהעמיד עצמו לבחירה או למינוי לכהונה מסוימת, ופרסום שמו כחשוד עשוי להשפיע על קהל הבוחרים. וניתן דעתנו על הדבר: לא אמרנו – אף לא נאמר – כי בדוגמאות שהבאנו זה עתה מתחייב דווקא פרסום שמו של החשוד. ניתן לטעון, ובעוצמה לא-מעטה, כי במקצת המקרים יכריע השיקול-שכנגד דווקא, אותו שיקול של "נזק חמור" לחשוד. ואין צורך בדמיון מפליג כדי לצייר מקרה שבו יוכפש שמו של מועמד על-לא-עוול בכפו, ונזק שייגרם לו מפרסום לא יהא ניתן לתיקון."

וכן לאחרונה, בבש"פ 1039/19 הוצאת עיתון הארץ נ' שופטת אלמונית (13.03.19) (להלן – בש"פ הארץ):

    "לצד מהות החשד עולה גם השיקול של מיהות החשוד. […] המשיבה 1 אמנם אינה נבחר ציבור המעמיד עצמו לבחירה, אך העניין הציבורי המיוחד מקבל משקל נוסף בשל כהונתה כשופטת."

ד. פרסום קודם

שיקול רלוונטי נוסף הוא שאלת קיומו של פרסום קודם. ברור כי במידה וכבר נחשפו פרטים על זהותו של החשוד טרם התבקש או התקבל צו איסור פרסום, יש בכך כדי להשפיע על אופן עריכת האיזון בין הנזק שייגרם לחשוד, ובין האינטרס הציבורי שבפרסום. וכך נאמר בעניין תורג'מן:

    "שאלה נוספת היא עד כמה זכתה החקירה לפרסום עד שמתבקש איסור פרסום שמו של החשוד. כך למשל אם ממילא נתפרסמו פרטים על זהותו."

ה. החשדת הרבים

נקודה נוספת אשר יש בה כדי להשפיע על אופן עריכת האיזון בין האינטרסים המתנגשים, היא עד כמה צו איסור הפרסום עלול להביא את הציבור "לחשוד בכשרים", ובכך להכתים ציבור שלם ולגרום נזק לצדדים שלישיים שאינם מעורבים. וכך צוין בפס"ד תורג'מן:

    "עניין ציבורי יכול שיתעורר […] במקרה שבו פרסום שכבר נעשה היה בו כדי להחשיד את הרבים, בייחוד אם אנשי ציבור הם. יש אינטרס ציבורי לנקות שמם של נקיים, שמא ייגרם להם נזק עקב אי-פרסום שמו של החשוד, לעתים נזק שלא יימחה במהרה."

ולאחרונה, במסגרת בש"פ הארץ:

     "פרסומים מוקדמים ומחתרתיים מעין אלה יוצרים מטבע הדברים חרושת של שמועות וגוזמאות, ובהיבט זה הפרסום יועיל לנקות שמם של נקיים ונקיות להן נגרם נזק עקב אי-פרסום שמן של המשיבות"

לסיכום

עקרון "פומביות הדיון" הוא עקרון יסוד במשפט הישראלי, ומכוחו, ככלל, מתנהלים הדיונים השונים בבתי המשפט באופן שקוף ופתוח לציבור, וזהות הצדדים המתדיינים מותרת בפרסום. חריג לכלל זה בדין הפלילי הוא איסור הפרסום הראשוני ביחס לזהות חשודים, אשר חל באופן "אוטומטי" למשך 48 שעות מתחילת החקירה, או עד לקיום דיון בעניינו של החשוד בבית המשפט. חשוד אשר סבור כי ייגרם לו נזק מיוחד כתוצאה מן הפרסום, ואשר מעוניין באיסור פרסום שמו ופרטיו גם מעבר לתקופה ראשונית זו, צריך לפנות לבית המשפט בבקשה מתאימה לפי סעיף 70(ה1)(1) לחוק בתי המשפט. לצורך הכרעה בבקשה זו, יבחן בית המשפט האם עלול להיגרם לחשוד "נזק חמור" כתוצאה מהפרסום, וכן האם יש להעדיף את מניעת הנזק על פני האינטרס הציבורי שבפרסום, וזאת לאור מגוון רחב של שיקולים כגון מיהות העושה, מיהות המעשה, השלב בו מצוי ההליך הפלילי, ועוד. בהיעדר החלטה אחרת, החלטה על איסור פרסום שמו של חשוד לפי סעיף זה תפקע עם הגשת כתב האישום נגדו.