התיישנות עבירות

מאת עו"ד מתן עמוס ועו"ד אופיר סטרשנוב

מבוא

ביום 10.10.19 נכנס לתוקפו תיקון מס' 87 לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], תשמ"ב-1982, אשר שינה ללא היכר את דיני ההתיישנות במשפט הפלילי הישראלי.

במבט על, בחינת התיקון לחוק מגלה כי המחוקק לא השאיר אבן על אבן, וכי התיקון משקף מגמה להאריך בצורה משמעותית ביותר את תקופת ההתיישנות בסוגי עבירות רבים, וכן להסדיר, במקרים ספציפיים ובנסיבות מוגדרות, את היכולת להאריך את משך תקופת ההתיישנות בפרקי זמן נוספים.

מנגד, התיקון לחוק גם משקף ניסיון מטעם המחוקק לגרום לרשויות אכיפת החוק לפעול ביעילות רבה יותר ולצמצם את פרקי הזמן המוקצבים לניהול חקירות, אשר לעתים נמשכות שנים רבות, וגורמות לחשודים ולמשפחותיהם חוסר וודאות ועינוי דין כבד. וכך, במסגרת התיקון לחוק, לא ניתן עוד לרשויות אכיפת החוק "שיק פתוח" לניהול חקירות ממושכות, אשר תקופת ההתיישנות בעניינן מוארכת לאין קץ, ובחוק נקבעו פרקי זמן מוגדרים, ויש שיאמרו – מצומצמים, להארכת תקופת ההתיישנות בגין ביצוע פעולות חקירה.

חרף הכוונות המבורכות, התוצאה, כך נראה, מסורבלת מאוד. החוק בנוסחו כיום כולל הוראות מרחיבות ומצמצמות בנשימה אחת, קובע סייגים על סייגים, מגדיר דין שונה לעבירות ספציפיות הכלולות בתוספות שונות, מותיר פתח לפרשנויות, ויוצר אי-ודאות רבה.

זאת ועוד, התיקון לחוק יוצר מצבים חסרי הגיון בעליל, ויש בו מספר לאקונות שלא זכו למענה ראוי. ניתן אף לאתר בתיקון לחוק שגיאות כתיב, אשר נכללו בו מבלי משים.

לפיכך, במאמר זה תובא סקירה קצרה של דיני התיישנות עבירות החלים כיום, בעקבות הוראות תיקון 87 לחוק סדר הדין הפלילי. ככלל, הוראות אלה קבועות בסעיף 9 לחוק סדר הדין הפלילי.

יודגש כי מדובר בסקירה כללית ולא ממצה, אשר אין בה להקיף את מלוא התנאים הקבועים בחוק לעניין התיישנות עבירות, ואת כלל הסוגיות המשפטיות העלולות להתעורר במקרה נתון.

עבירות שאינן מתיישנות

העבירות הבאות אינן מתיישנות כלל:

1. עבירת רצח, ורצח בנסיבות מחמירות;
2. עבירות ניסיון וקשירת קשר לרצח של ראש ממשלה;
3. עבירות לפי החוק בדבר מניעתו וענישתו של הפשע השמדת עם;
4. עבירות לפי החוק לעשיית דין בנאצים ובעוזריהם.

לשם המחשת ההבדלים בין דיני ההתיישנות בנוסחם כיום לבין הדין אשר חל טרם התיקון לחוק, יצוין כי על פי הדין הישן – עבירת רצח התיישנה בחלוף 20 שנה מיום ביצועה, בעוד שכעת עבירה זו אינה מתיישנת כלל.

עבירות שדינן מיתה או מאסר עולם (30 שנות התיישנות)

עבירות שדינן מיתה או מאסר עולם, אשר לא נקבע לגביהן כי אינן מתיישנות לעולם, מתיישנות בחלוף 30 שנה מיום ביצוע העבירה.

דוגמאות לעבירות מסוג זה:

1. פגיעה בריבונות המדינה, לפי ס' 97 לחוק העונשין;
2. גרם למלחמה בכוונה לסייע לאויב, לפי ס' 98 לחוק העונשין;
3. סיוע לאויב במלחמה, לפי ס' 99 לחוק העונשין;
4. ועוד.

בעבר, טרם התיקון לחוק, עמדה תקופת ההתיישנות בעבירות אלה על 20 שנה מיום ביצוע העבירה. זו גם הייתה התקופה הארוכה ביותר להתיישנות עבירות אשר לא נקבע לגביהן כי אינן מתיישנות לעולם. כעת, כפי שניתן לראות, האריך המחוקק תקופה זו, והעמידה על 30 שנה.

עבירות פשע שדינן 7 שנות מאסר ומעלה, המנויות בתוספת הראשונה ב' (15 או 23 שנות התיישנות)

עבירות פשע[1] שדינן 7 שנות מאסר ומעלה, המנויות בתוספת הראשונה ב', מתיישנות בחלוף 15 שנה מיום ביצוע העבירה.

דוגמאות לעבירות מסוג זה:

1. עבירות המתה (המתה בנסיבות של אחריות מופחתת; המתה בקלות דעת; ניסיון, סיוע, שידול, או קשירת קשר לעבירת רצח או רצח בנסיבות מחמירות);
2. עבירות בטחון (כגון גילוי החלטה לבגוד, או שירות בכוח האויב, ועוד);
3. עבירות חמורות כלפי קטינים (כגון ניצול קטינים לזנות, אחראי המשתמש בגוף קטין לצורך פרסום תועבה, ועוד);
4. עבירות מין (אינוס, מעשה סדום, מעשה מגונה בנסיבות מחמירות, עבירות מין במשפחה ובידי אחראי על חסר ישע);
5. עבירות הפוגעות בחירות (כגון הוצאה אל מעבר לגבולות המדינה, חטיפה לשם כליאה, ועוד);
6. עבירות בקשר עם ארגון פשיעה;
7. עבירות טרור.

כאמור, בעבירות המנויות לעיל תקופת ההתיישנות עומדת על 15 שנה מיום ביצוע העבירה.

יחד עם זאת, במידה שבידי הרשות ראיה המהווה אמצעי ביומטרי (טביעת אצבע, DNA, או תצלום פנים) אשר יש יסוד סביר להניח כי באפשרותה להוכיח  את זיהוי החשוד או את הקשר בינו ובין ביצוע העבירה, תעמוד תקופת ההתיישנות בעבירות המנויות לעיל על 23 שנים.

לשם השוואה ביחס לדין הקודם, יצוין כי גם מדרגות התיישנות של 15 שנים ו-23 שנים הינן חידוש של ממש, ומהוות הארכה דרמטית של תקופת ההתיישנות הקודמת שחלה ביחס לעבירות אלה, ושעמדה על 10 שנים בלבד. בעבר, סווגו עבירות אלה כעבירות "פשע אחר", דהיינו – עבירות פשע שלא נקבע כי אינן מתיישנות לעולם ושעונשן אינו מיתה או מאסר עולם, ותקופת ההתיישנות שנקבעה ביחס אליהן עמדה על 10 שנים. כעת, וכפי שיוצג להלן, במסגרת התיקון לחוק הותיר המחוקק על כנה את תקופת ההתיישנות של 10 שנים לעבירות מסוג "פשע אחר", אך "הוציא" מגדר עבירות אלה את רשימת העבירות שפורטו לעיל, והאריך באופן פרטני את תקופת ההתיישנות בגינן.

עבירות "פשע אחר" (10 שנות התיישנות)

בעבירות פשע אחר, דהיינו, עבירות פשע שלא נקבעה לגביהן הוראה מיוחדת כאמור לעיל, תעמוד תקופת ההתיישנות על 10 שנים מיום ביצוע העבירה.

עבירות עוון

בעבירות עוון תעמוד תקופת ההתיישנות על 5 שנים מיום ביצוע העבירה.

עבירות חטא

בעבירות חטא תעמוד תקופת ההתיישנות על שנה אחת מיום ביצוע העבירה.

עבירות מין שבוצעו בקטינים

בסעיף 354 לחוק העונשין קבע המחוקק הסדר מיוחד לעניין התיישנות עבירות מין שבוצעו בקטינים, שמטרתו לאפשר העמדה לדין בגין עבירות אלה גם שנים רבות מאוד לאחר ביצוע המעשים. גם סעיף זה תוקן במסגרת הרפורמה בדיני ההתיישנות. נושא זה ראוי לדיון נרחב החורג ממאמר זה, אך בקצרה יצוין כך:

1. עבירת מין שבוצעה בקטין על ידי בן משפחה או אחראי – מרוץ ההתיישנות יחל רק ביום שמלאו לקורבן העבירה 28 שנים, ולא ביום ביצוע העבירה.
2. עבירת מין שבוצעה בקטין על ידי מי שאינו בן משפחה או אחראי, והיה מעל גיל 15 בעת ביצוע העבירה – מרוץ ההתיישנות יחל רק ביום שמלאו לקורבן העבירה 23 שנים, ולא ביום ביצוע העבירה.

הארכת תקופת ההתיישנות בשל פעולות חקירה

בעבר, ביצוע פעולת חקירה מטעם רשויות אכיפת החוק היה "מאפס" את מרוץ ההתיישנות ומביא להתחלתו מחדש. וכך, במקרה של חקירה פעילה ונמשכת, לא הייתה כמעט כל נפקות מעשית לתקופת ההתיישנות הקבועה בחוק, מאחר שמרוץ ההתיישנות החל להיספר רק מיום ביצוע פעולת החקירה האחרונה בתיק, וזאת לעתים שנים רבות לאחר יום ביצוע העבירה. בנסיבות אלה, לרשויות החקירה אף לא היה תמריץ של ממש לסיום מהיר ויעיל של החקירה.

כעת, שינה המחוקק באופן מהותי את הדין בסוגיה זו, וקבע כי אין בכוחן של פעולות חקירה כדי להביא לאיפוס מרוץ ההתיישנות והתחלתו מחדש. חלף כך, נקבע כי פעולות חקירה יכולות להאריך את מרוץ ההתיישנות, אך זאת בצורה מוגבלת ומדודה ביותר.

על פי הדין החל – במקרה של חקירה בגין עבירה מסוג עוון או פשע, אשר מתנהלת בטרם חלפו תקופות ההתיישנות המתוארות לעיל, תיספר תקופת ההתיישנות מיום ביצוע פעולת החקירה האחרונה, ולא מיום ביצוע העבירה, ובלבד שהארכת תקופת ההתיישנות מכוח הוראה זו לא תעלה על התקופות הבאות:

1. בעבירה מסוג פשע שדינו מיתה או מאסר עולם – הארכה מקסימלית של 5 שנים, המתווספת ל-30 השנים שנקבעו מלכתחילה;
2. בעבירות פשע שדינן 7 שנות מאסר ומעלה, והמנויות בתוספת הראשונה ב' – הארכה מקסימלית של 3 שנים, המתווספת ל- 15 השנים שנקבעו מלכתחילה (יש לשים לב – ההארכה במקרה דנן היא רק על תקופת ההתיישנות המקורית של 15 שנה, ולא רלוונטית במקרה של קיום ראיה ביומטרית, המאפשרת ממילא העמדה לדין עד לתקופה של 23 שנים מיום ביצוע העבירה);
3. בעבירת "פשע אחר" – הארכה מקסימלית של 3 שנים, המתווספת ל-10 השנים שנקבעו מלכתחילה;
4. בעבירת עוון המנויה בתוספת לחוק – הארכה מקסימלית של 3 שנים, המתווספת ל-5 השנים שנקבעו מלכתחילה;
5. בעבירת עוון אשר לא מנויה בתוספת לחוק – הארכה מקסימלית של שנתיים, המתווספת ל-5 השנים שנקבעו מלכתחילה;
6. בעבירת חטא – אין הארכה בגין פעולות חקירה.

לשם המחשת עניין זה, נתאר מצב בו אדם חשוד כי ביצע עבירה שדינה מיתה ביום 01.01.20. העבירה צפויה להתיישן בחלוף 30 שנים, דהיינו, ביום 01.01.50. יחד עם זאת, בהנחה שפעולת החקירה האחרונה בתיק בוצעה כשנתיים לאחר יום ביצוע העבירה, ביום 01.01.22, תיספר תקופת ההתיישנות ממועד זה, כך שהעבירה תתיישן בחלוף 30 שנה מיום החקירה האחרונה, ולא מיום ביצוע העבירה. במילים אחרות, תקופת ההתיישנות תוארך בשנתיים נוספות, ותסתיים ביום 01.01.52.

בנסיבות שונות, אם נניח כי פעולת החקירה האחרונה בתיק בוצעה בחלוף 15 שנה מיום ביצוע העבירה – הפעם תוארך תקופת ההתיישנות ב-5 שנים בלבד, ולא ב-15, ותסתיים ביום 01.01.55. הסיבה לכך נעוצה בעובדה שההארכה המקסימלית האפשרית בגין פעולות חקירה, ביחס לעבירות מסוג זה, עומדת על 5 שנים.

(לדוגמאות נוספות, ראו טבלה בסוף מאמר זה)

הארכה תקופת ההתיישנות מצד בעלי תפקיד

בחוק נקבעה רשימה של גורמים שונים, אשר להם מסורה סמכות להורות על הארכת תקופת ההתיישנות בפרקי זמן נוספים, מעבר לאמור לעיל:

1. ראש אגף החקירות והמודיעין במשטרת ישראל או מי שממלא תפקיד דומה – הארכה של עד ששה חודשים.
2. פרקליט מחוז או ראש ענף חקירות במחוז, או מי שממלא תפקיד דומה –
   1. בפשע ובעבירת עוון המנויה בתוספת – הארכה של עד שנתיים;
   2. בעבירת עוון אשר לא מנויה בתוספת – הארכה של עד שנה.
3. היועץ המשפטי לממשלה –
   1. בפשע ובעבירת עוון המנויה בתוספת – הארכה של עד שנה בכל פעימה, ובמצטבר לא יותר מ-5 שנים;
   2. בעבירת עוון אשר לא מנויה בתוספת – הארכה של עד ששה חודשים בכל פעימה, ובמצטבר לא יותר מ-3 שנים.

יודגש – הארכות אלה של תקופת ההתיישנות באות בנוסף על ההארכה של תקופת ההתיישנות בגין ביצוע פעולות חקירה, כמפורט לעיל. הארכות אלה אף באות בנוסף על תקופת ההתיישנות "המוארכת" של 23 שנים, במקרה של הימצאות ראיה ביומטרית בעבירות המנויות (עבירת פשע שעונשה 7 שנות מאסר ומעלה המנויה בתוספת הראשונה ב').

(טבלה מסכמת לעניין תקופות ההתיישנות והארכתן מצורפת לסוף מאמר זה)

אירועים מנתקים (אשר במהותם מאפסים את תקופת ההתיישנות)

בעבירות מסוג פשע או עוון, אשר טרם התיישנו, הגשת כתב אישום או קיום הליך מטעם בית המשפט מהווים אירועים "מנתקים". המשמעות היא כי אירועים אלה מאפסים את מרוץ ההתיישנות ומביאים להתחלתו מחדש, על פי התקופות המפורטות לעיל, וזאת החל ממועד הגשת כתב האישום, או ממועד קיום ההליך האחרון מטעם בית המשפט, לפי המאוחר.

לשם המחשת עניין זה, נתאר עבירות עוון אשר נעברה ביום 01.01.20, וחקירתה נסתיימה עוד באותו יום. בנסיבות אלה, צפויה העבירה להתיישן ביום 01.01.25. בהנחה שכתב האישום יוגש טרם מועד זה, למשל לאחר 4 שנים מיום ביצוע העבירה, ביום 01.01.24, אזי מדובר באירוע "מנתק", אשר יש בו להביא לאיפוס תקופת ההתיישנות. משכך, מרוץ ההתיישנות הקבוע בחוק, העומד על 5 שנים בעבירות עוון, יתחיל להיספר מחדש החל ממועד הגשת כתב האישום, והעבירה תתיישן רק ביום 01.01.29.

כמוסבר לעיל, טרם התיקון לחוק גם פעולות חקירה היוו "אירועים מנתקים", והביאו לספירה מחדש של תקופת ההתיישנות החל ממועד ביצוע פעולת החקירה האחרונה בתיק. כעת, פעולות חקירה אינן מאפסות עוד את מרוץ ההתיישנות, והארכת תקופת ההתיישנות בגינן היא מצומצמת יותר, ובהתאם לתקופות מוגדרות בלבד שנקבעו בחקיקה.

אירועים משהים

על פי התיקון לחוק, קיימים אירועים שונים אשר "משהים" את מרוץ ההתיישנות לפרק זמן מסוים. פרק זמן זה הינו מעין "הקפאה" של מרוץ ההתיישנות, ואינו נספר לצורך חישוב ההתיישנות, כשלאחריו ממשיך מרוץ ההתיישנות כסדרו מאותה נקודת זמן בה הופסק:

1. פרק הזמן שבו לא ניתן היה להשלים את החקירה או לגבש החלטה בעניין העמדה לדין בשל אחת מהנסיבות הבאות:

(א)  לא ניתן לאתר את החשוד או שהוא בחו"ל;

(ב)   החשוד מתחמק מהליכי החקירה או ההעמדה לדין;

(ג)    מצבו הרפואי או הנפשי של החשוד או של עד מרכזי אינו מאפשר לקיים הליכי חקירה או העמדה לדין;

(ד)   עד מרכזי נמצא מחוץ לישראל או שלא ניתן לאתרו, וכן: (1) יש יסוד להניח שהדבר נובע מפעולות שנקט החשוד; או (2) מדובר באחד מסוגי העבירות המנויים בחוק;

(ה) הגשת בקשה לעזרה משפטית או לסיוע משפטי ממדינה אחרת;

(ו) הליכים משפטיים שנוקט החשוד;

(ז) חסינות הנתונה לחשוד.

2. פרק הזמן שמיום חתימת הסדר מותנה ועד תום התקופה שנקבעה לקיום תנאיו, או עד לאי-קיום תנאי מתנאיו על ידי החשוד, או עד שהתגלה כי ההסדר הושג במרמה.

יש לשים לב, המחוקק לא ייחד את ההוראות האמורות לעיל לעבירות מסוג עוון ופשע, ולפיכך, לכאורה, אירועים משהים יכולים להביא לעצירת מרוץ ההתיישנות גם בעבירות מסוג חטא.

להמחשת נפקות הסעיף, נדמיין מצב בו חשוד בביצוע עבירה נמלט לחו"ל חצי שנה לפני תום תקופת ההתיישנות ביחס לעבירה שביצע, באופן אשר לא מאפשר לחקור אותו או להעמידו לדין. במצב זה, מרוץ ההתיישנות יושהה עם עזיבת החשוד את הארץ, ויתחדש רק עם חזרתו ארצה. לפיכך, גם אם החשוד ייוותר בחו"ל למשך שנה שלמה ורק אז ישוב ארצה, העבירה לא תתיישן, ולרשויות אכיפת החוק עדיין תעמוד תקופה של חצי שנה טרם התיישנות העבירה לצורך מיצוי החקירה והעמדת החשוד לדין.

סעיף זה, אשר למעשה מאפשר להאריך את תקופת ההתיישנות לפרקי זמן לא מבוטלים, מהווה שינוי דרמטי וחשוב בהשוואה לדין שקדם לו.

בעבר, למעט ביחס להסדר מותנה, לא הוגדרו בחוק נסיבות ייחודיות אשר בכוחן לעצור את מרוץ ההתיישנות לתקופה מוגדרת. היעדר ההתייחסות לנסיבות מעין אלה יצר קשיים משפטיים לא מבוטלים, והביא למצבים אנומליים אשר לא קיבלו מענה בחקיקה.

כך למשל, במקרה של נאשם אשר מתחמק מן הדין, לבית המשפט נתונה סמכות מפורשת בחוק להתלות (לעצור) את ההליכים המשפטיים נגדו, ולחדשם בנסיבות מסוימות גם לאחר חלוף תקופת ההתיישנות כאשר ניתן להביא את הנאשם להמשך משפטו (ס' 94א לחוק סדר הדין הפלילי). אלא, שסמכות זו לא סיפקה כל מענה למקרה של חשוד המתחמק מן הדין, אשר טרם הוגש נגדו כתב אישום, ואשר לא ניתן להתלות את ההליכים נגדו. חשוד מסוג זה, אשר עזב את הארץ במטרה לחמוק מן ההליכים המשפטיים נגדו, יכול היה, תיאורטית, להמתין בחו"ל עד לחלוף תקופת ההתיישנות הרלוונטית, אשר ממשיכה "לרוץ" ללא כל הפרעה, ואז לשוב ארצה ולטעון כי הוא מוגן מפני העמדה לדין.

כזה היה למשל עניינו של יצחק קרן, אשר נדון בע"פ 4209/14 יצחק קרן נ. מדינת ישראל (15.11.15). באותו עניין דובר בחשוד בעבירת המתה אשר ברח לחו"ל במטרה לחמוק מן ההליכים המשפטיים נגדו, וחזר ארצה רק לאחר חלוף תקופת ההתיישנות. עם חזרתו ארצה והעמדתו לדין, טען הנאשם כי העבירה התיישנה, מאחר שמרוץ ההתיישנות לא נעצר בשל בריחתו את הארץ. בית המשפט העליון נדרש באריכות לטענה בעניין התיישנות העבירה, ולהשלכות האפשריות של בריחת חשוד, וזאת בשל היעדר התייחסות מפורשת בחוק לסוגיה זו. בסופו של דבר דחה בית המשפט את הטענה וקבע כי העבירה לא התיישנה, אך זאת בשל השתלבותן של מגוון נסיבות ייחודיות שאירעו באותה פרשה.

כעת, בעקבות התיקון לחוק, שאלת ההתיישנות במקרים אלה מקבלת מענה מפורש, ויש שיאמרו מוצדק מאין כמוהו, בחקיקה.

אם לסכם נקודה זו, על פי הדין הקיים, במקרים בהם מתעכבים הליכי החקירה או ההעמדה לדין בשל נסיבות שונות אשר מחד, אינן בשליטת רשויות אכיפת החוק, ומנגד, האחריות להתרחשותן רובצת בעיקר על החשוד (כגון היעלמות עד בשל פעולות מצד החשוד, התחמקות מהעמדה לדין, חסינות, וכו'), יושהה מרוץ ההתיישנות בהתאם.

התיישנות במקרה של מספר עבירות המהוות פרשה אחת

כאשר אדם נחקר בגין עבירות שונות המהוות פרשה אחת, יום ביצוע העבירה, אשר ממנו מתחילות להיספר תקופות ההתיישנות המתוארות לעיל, יהיה יום ביצוע העבירה החמורה יותר, בין שהיא המוקדמת ביניהן ובין שהיא המאוחרת ביניהן.

יש לשים לב –אין מדובר בשינוי של תקופת ההתיישנות הקבועה לעבירה החמורה פחות, והשוואתה לעבירה החמורה. על פי לשון הסעיף, מדובר אך ורק בשינוי של המועד ממנו מתחילה להיספר תקופת ההתיישנות הקבועה לעבירה.

לשם המחשת עניין זה, נניח כי אדם נחשד בכך שביום 01.01.20 נתן לפלוני אמצעים לביצוע שוד (עבירה מסוג עוון), ובכך שחודש מאוחר יותר, ביום 01.02.20, שדד עם פלוני בנק (עבירה מסוג פשע). במצב זה, יום ביצוע עבירת מתן האמצעים, לצורך חישוב ההתיישנות, יהיה יום ביצוע העבירה החמורה יותר, דהיינו – יום ביצוע עבירת השוד, בתאריך 01.02.20. במילים אחרות, בנסיבות שתוארו, מרוץ ההתיישנות של עבירת מתן האמצעים יחל רק חודש שלם לאחר השלמת ביצועה.

כאמור, השינוי הוא רק ביחס למועד ממנו מתחילה להיספר תקופת ההתיישנות. באשר למשך התקופה – לא יחול כל שינוי. עבירת השוד, מסוג פשע, תתיישן בחלוף 10 שנים מיום ביצוע השוד, ועבירת מתן האמצעים, מסוג עוון, תתיישן בחלוף 5 שנים מיום ביצוע השוד.

יחד עם זאת יש לציין כי נוסח הסעיף מעלה קושי משפטי לא מבוטל, ועלול להביא למצבים אנומליים. כך למשל, כאשר במסגרת אותה פרשה מבוצעות עבירות קלות לאחר ביצוע העבירה החמורה, הרי שעל פי נוסח הסעיף, מירוץ ההתיישנות של כלל העבירות יחל מיום ביצוע העבירה החמורה ביותר, דהיינו מהתאריך המוקדם יותר. במצב זה, לכאורה, יחל מירוץ ההתיישנות של העבירות הקלות עוד טרם ביצוען.

סיכום

כפי שהוצג לעיל, המחוקק שינה את דיני ההתיישנות הישראליים מן היסוד. במסגרת התיקון לחוק האריך המחוקק את תקופות ההתיישנות בשורה ארוכה של עבירות חמורות, וכן הסדיר לראשונה ובצורה מפורשת את הנסיבות השונות אשר מצדיקות הארכה או עצירה של מרוץ ההתיישנות לתקופות מוגדרות. לצד זאת, צמצם המחוקק את האפשרות להאריך את תקופת ההתיישנות בגין ביצוע פעולות חקירה, וזאת מתוך מגמה לתמרץ את רשויות אכיפת החוק לפעול ביעילות ובזריזות, ולמנוע את התופעה הפסולה של חקירות המתמשכות שנים ארוכות, תוך עינוי דין לכל המעורבים.

מגמת התיקון לחוק, כפי שעולה מאופי השינויים שבוצעו, היא עריכת איזון חדש בדיני ההתיישנות, בין תכליות שונות ומנוגדות. מצד אחד, עומד הצורך או הרצון להאריך את ההתיישנות במגוון רחב מאוד של עבירות חמורות, בין השאר לאור התעדכנות תפיסות חברתיות והתקדמות הטכנולוגיה. מצד שני, עומדת זכותם של חשודים ונאשמים שההליכים בעניינם יתנהלו ביעילות ובמהירות, במטרה להסיר את החרב המתהפכת מעל ראשם בהקדם האפשרי.

חרף הכוונות הטובות, התוצאה, כפי שניתן לראות, מסורבלת מאוד. החוק החדש כולל סעיפים ותתי-סעיפים רבים מאוד; סייגים על סייגים; איפוס מרוץ ההתיישנות בסוגי עבירות מסוימים; הארכה "אוטומטית" במקרים אחרים; הארכות נוספות, במגבלות מוגדרות, מצד בעלי תפקידים שונים; "השהייה", בנסיבות המנויות; עבירות הכלולות בתוספות שונות לחוק ואשר לגביהן נקבעו דינים שונים לעניינים שונים; וכן הלאה.

בסופו של יום, האופן בו נוסח הסעיף מקשה מאוד על ניתוח תקופת ההתיישנות במקרה ספציפי, ועל מתן תשובה פשוטה והחלטית בשאלה זו. ניתן גם להניח כי סעיפיו הרבים של החוק, אשר נידונו לעיל בקצרה ובצורה פשטנית יחסית, "יזכו" לפרשנויות שונות ומנוגדות, וכי יתנהלו לגביהם דיונים רבים ומעמיקים בבתי המשפט השונים.

לעמדתנו, טוב היה עושה המחוקק אם חלף החקיקה הענפה והמסורבלת בנושא ההתיישנות, היה נוקט במדיניות פשטנית וגורפת, על פי עקרונות בהירים ואחידים. למשל, (1) קביעת תקופות התיישנות מוגדרות ואחידות, אשר בהתאם למגמת התיקון לחוק תהיינה ארוכות מבעבר, (2) זאת ביחס למספר מוגבל ומצומצם בלבד של קטגוריות אשר ניתן להבחין ביניהן בנקל (למשל – עבירות עוון, עבירות חטא, עבירות פשע, ועבירות חמורות שעונשן מיתה או מאסר עולם), (3) ותוך הגדרת רשימה סגורה של סייגים ונסיבות אשר יש בהם כדי להאריך את תקופת ההתיישנות, וזאת ביחס לכל סוגי העבירות.

חקיקה מעין זו יכולה, מחד, לשמור על האיזון שתואר לעיל, ולאפשר הארכה מושכלת של תקופות ההתיישנות תוך צמצום עינוי הדין שנגרם לחשודים ונאשמים, ומנגד, לפשט את סוגיית ההתיישנות, לקדם ודאות משפטית, למנוע התדיינויות משפטיות ארוכות בנושא, ואולי אף להפוך את החוק לקריא וברור יותר גם עבור הציבור הרחב.

[1] סעיף 24 לחוק העונשין, תשל"ז-1977, קובע סיווג עבירות כדלהלן –

• "פשע" – עבירה שנקבע לה עונש חמור ממאסר לתקופה של שלוש שנים;
• "עוון" – עבירה שנקבע לה עונש מאסר לתקופה העולה על שלושה חודשים ושאינה עולה על שלוש שנים; ואם העונש הוא קנס בלבד – קנס העולה על שיעור הקנס שניתן להטיל בשל עבירה שעונשה הוא קנס שלא נקבע לו סכום;
• "חטא" – עבירה שנקבע לה עונש מאסר לתקופה שאינה עולה על שלושה חודשים, ואם העונש הוא קנס בלבד – קנס שאינו עולה על שיעור הקנס שניתן להטיל בשל עבירה שעונשה הוא קנס שלא נקבע לו סכום.

טבלה מסכמת – הארכת תקופות התיישנות בעבירות עוון ופשע

דוגמאות להמחשה – הארכת תקופות התיישנות בעבירות עוון ופשע